38/226
א’ ישנה דרך מוכנה ע"י הקב"ה לתשובה; שאינה סגורה בפני מורדים ובוגדים; שכן הקב"ה עוזר ומסיע לשבים להשגתו.
ב’ ואילו המאחרים לחזור בתשובה מקשים דינם; היות והם מודעים לדרך זו אך עומדים ברעתם; אלה משולים לסיפור בו פושעים חתרו מחתרת לבריחה מבית המאסר, והנה אחד מהם אינו נס על נפשו, וממתין לבוא הסוהרים.
ג’ והמשל ההֹפכי לו; “אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, כי באמת עשה תשובה.” (ברכות יט.)
ד’ ורעת המאחר רבה; כי לולא התמהמה, בפגשו יצרו שנית, יכבושו; אך כאשר יבוא חטאו לידו יפול כנפול בתחילה; ודל כוחו, ועצום יצרו ממנו; היות ולא הקדים תרופה למכה (השנייה) וסרב לשית עצות בנפשו; והמעיט יראת שמים ויראת החטא שיכלו להצילו, שנאמר; “כְּכֶלֶב, שָׁב עַל-קֵאוֹ, כְּסִיל, שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ.” (משלי כו, יא)
ה’ החוזר על חרפתו, וחטאו כאִם הותר לו, תשובתו קשה מאוד.
ו’ ומעברו עומד הצדיק שאינו חוזר על חטאיו, שכן נופל פעם יחידה- ומיד חוזר בתשובה. תשובה שלמה מהותה מראשה ועד סופה; להבדיל משאינו מקבל על נפשו להישמר מכל העונות כולם, שמשול לעבד שאמר לרבו: ’כל אשר תאמר לי אעשה, זולת דבר אחד’ – שכבר שבר עול רבו מעליו, והישר בעינו יעשה.
י’ 1. חרטה: יבין בלבבו כי עזיבת ה’ רעה ומרה; ויתחרט על מעשיו הרעים, כי מה הועיל לו התיאבון שסיפק ולו לרגע אחד, אם רע הוא בעיני אדונו. ויבין כי נמשל לגוזל אחרי ששבע משגזל, ולבהמה שכפופה ליצריה, כי תעה מדרך השכל. וכי הבורא נפח באפו נשמת חיים חכמת לב וטובת שכל, להכירו וליראה מפניו; ולמשול בגוף וכל תולדותיו; ואם הנשמה נבראה לכל אלה, מה לה חיים כאשר בה ההפך מאלה? החוטא יורד תחת דרגת הבהמה, כי ידע השור קונהו, וחמור אֵבוּס בעליו— והחוטא שכח יוצרו ויום מותו?
יא’ 2. עזיבת החטא: יעזוב דרכיו הרעים ולא יוסיף לשוב בהן; האיש אשר שם לפניו מכשול ושונה באולתו פעמים רבות, תשובתו לקבל עזיבת החטא ומחשבותיו הרעים; שלא יהיה כמשל האיש האוחז בשרץ ובא לטבול ולהיטהר, כל עוד אוחז בשרץ, אין הטבילה מועילה.
יב’ 3. יגון: ישית עצות בנפשו ויחשוב כמה רבה רעת הממרה את יוצרו; אין די בחרטה ועזיבת החטא, על החוטא לשקוע במרות ליבו על שהשחית והתעיב לפני בוראו; כי לא זכר יוצרו אשר בראו יש מאין, וידו מנחהו בכל עת, ומחיה נפשו בכל רגע, וישתומם איך העז להכעיסו. לפיכך, על החוטא לחוקק דברים אלו בלבבו.
יג’ מדרגות התשובה ומעלותיה, לפי גודל המרירות ועוצם היגון; על התשובה לבוא מדרך טוהר הנפש וזַכּוּת שִכְלָהּ, ולפי פקיחת עיניו יעצמו יגונותיו בחשיבה על רב עונו; ובכך יקל העון לפי מידת אנחת החוטא, כי בא מטוהר הנשמה העליונה, ומתרצה בה יותר מרוב יסורי הגוף.
טו’ 4. צער: הלב והעיניים הם סרסורי החטא, על כן עון העינים יכופר בדמעות שנאמר; ”פַּלְגֵי-מַיִם יָרְדוּ עֵינָי: עַל לֹא-שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ.” (תהילים קיט, קלו) כי אמר לא שמרו, היות והעיניים לא שמרו.
טז’ 5. דאגה: ידאג ויפחד מעונש עונותיו, כי יש עונות שהתשובה תולה כפרתם ויסורים ממרקים; עניין היגון על העבר, הצער בהווה, ועניין הדאגה על העתיד.
יז’ ועל האדם שלא להאמין בעצמו, עד יום מותו; כי גם על עוזב החטא להישמר מן היצר האורב בכל עת; ולהוסיף בנפשו יראת ה’ בכל יום, כנגד משברי יצרו המתחדש לעתיד.
יט’ אין תשובה ללא כל שלושת יסודותיה: חרטה, וידוי, ועזיבת החטא; אין די בשניים מהם.
כ’ על האדם לפחד תמיד אולי לא השלים חוק התשובה, כי רבות מדרגות התשובה; שנאמר: “אַשְׁרֵי אָדָם, מְפַחֵד תָּמִיד; ” (משלי כח, יד) — ויוסיף להשיג כלל מדרגות התשובה, ויפחד אולי יתחדש עליו יצרו, על מנת להישמר ממנו בכל עת, ויתפלל אל ה’ שיצילו מיצרו.
“…וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ, יִפּוֹל בְּרָעָה.” (משלי כח, יד) — האומר בליבו, כבר השלמתי חוק תשובתי, ואיננו משתדל תמיד להשיג מדרגות התשובה ולהוסיף בנפשו יראה, יענש כי אינו מכיר גודל חיובו, ולא נשמר מיצרו האורב לו תמיד, על כן יפול בידו שנית.